12
יול
יול
ניצוץ בעיניים
וואו. פשוט וואו. אני לא בטוחה שאני אצליח להסביר במילים את התחושה ואת הטירוף שהיה במצר. סיימתי 3 ימים של התנדבות, אני בדרכי הביתה עם ניצוצות בעיניים והחיוך פשוט לא יורד, יושבת בקו 947 בדרך לירושלים ומנסה לעכל את כל מה שקרה לי בשלושה ימים האחרונים. הגעתי ביום ראשון למצר עם חוסר ידיעה מוחלט מה עומד להיות, איך זה נראה, מה עושים, איך אני נכנסת לתמונה. חוששת מזה שאני באה לבד בלי החברים שאני רגילה אליהם ומנסה להרגיע את עצמי שיהיה בסדר, זה רק יומיים ומחר אני כבר אהיה בבית. אחרי היכרות קצרה וקבלה של כמה קבוצות, מצאתי את עצמי בשטח עם כובע על הראש וטוריה על הכתף מובילה מאחורי משהו כמו עשרה חברה שקטנים ממני בשנתיים, משחקת אותה מבחינה בין אלת המסטיק לאלה ארץ ישראלית ומסבירה להם שזה צמח מוגן ואסור לנו לגעת בו, והם מהנהנים בהערצה ותופסים ממני איזה ראש המחנה הולכים יחד איתי לכסח כמה קוצים בדרך כדי שיהיה לפרות איפה להעלות גירה.
מה לי ולעבודת אדמה?
תוך כדי הקושי והזיעה שכבר נוטפת אני חושבת לעצמי מה בעצם אני עושה פה? מה לי ולעבודת אדמה? מה לי ולהזעה? למה אני נמצאת בשטח? בשמש קופחת חולצה שגדולה עליי בשתי מידות, מכנס ארוך, פנים אדומות וידיים כואבות, דופקת באדמה שוב ושוב באיזה מקום שלא ידעתי שנמצא בכלל על המפה, ולא בבית במזגן מתכננת את היום הבא שלי ותקועה שוב בקונפליקט האם ללכת לים בתל אביב או לים באשדוד. אז הרמתי את הראש לשניה והסתכלתי מסביב. מולי הר של קוצים שצריך להעיף, מצד שמאל שלי ערימת גזם שכבר הספקנו לעשות. מימין שיח ירוק שאסור לכרות אותו. מסתכלת אחורה ורואה קבוצה של חברה ממרכז שפירא עובדים באטרף של החיים, מזיעים כמו סוסים אבל לא רואים בעיניים. חבורה של ילדים שעזבו הכל, שכחו שהם בחופש גדול ופשוט באו לפה לעבוד. אשכרה לעבוד. ולהזיע. הסתכלתי עליהם ופשוט עפתי אחורה מהכוחות שיצאו מהם. ולא רק מהם, מכל הצוות המטורף שהיה איתי במצר, מכל הקבוצות שבאו לשבוע עבודה הזה. כשחזרתי מהשטח באותו יום כבר הייתי פחות בשוק, כבר הבנתי מה אני עושה כאן, כבר התחלתי להתמכר. חשבתי על זה שמחר אני כבר חוזרת הביתה ובמקום שהמחשבה הזאת תשמח אותי, היא ביאסה. ביום שאחרי התקשרתי לאמא וביקשתי להישאר עוד יום ולשמחתי היא הסכימה.
לעשות משהו בשבילי ובשביל האחר
היה לי המון זמן לחשוב על כל מיני דברים בשלושה ימים האלה. כל החופש הזה אני אומרת לעצמי - יאללה הגיע החופש ועכשיו את יכולה לעשות משהו לעצמך, משהו שיעשה לך טוב. והרבה פעמים כשאתה עושה משהו בשביל שיהיה לך טוב אז זה בא ממקום אגואיסטי וסוציומטי, וממש כמו שזה נשמע - אתה עושה את זה בשבילך ורק בשבילך. במצר הבנתי שזה לא חייב להיות ככה. פעם ראשונה שעשיתי משהו בשבילי ולגמרי בשבילי, משהו שעושה לי טוב ברמה של פרפרים בבטן ותוך כדי הוא עושה טוב לאחרים. תוך כדי הוא עוזר.
תשאלו אותי אם היה לי כיף, אם נהניתי - התשובה היא כן. אבל לא היה כיף כי היה מצחיק, זה לא כיף כמו כיף של טיול בצפון עם חברים. זה לא כיף כי כל היום עשינו שטויות ונהנו מהחיים. היה לי כיף כי עבדתי. והזעתי. היה לי כיף כי היה לי קשה, והמשכתי בכל זאת. היה לי טוב כי עשיתי משהו בשבילי ובשביל האחר בו זמנית.
רוח של נתינה
היה מדהים כי הייתה שם אהבה אחד לשני, עבודת צוות, מטרות ענקיות שראיתי איך אנשים מצליחים לכבוש אותם לאט לאט. הצהרות שאנשים הצליחו לעמוד בהם. הייתה רוח של נתינה, בשביל הארץ, בשביל נתי. או יותר מדויק- בשבילנו. אז אני חוזרת עכשיו הביתה עם חולצה של שומר אחי, נעליים מאובקות, שריטות על הידיים, שרופה בלחיים, שיער שלא ניתן לנגיעה, ריח של זיעה, שקים שחורים מתחת לעיניים, ציפורניים סדוקות, שרירים תפוסים, אבל הכי חשוב- עם רעל בעיניים. אני מורעלת. יש לי תחושה שאני ארדם היום עם חיוך דבילי על הפרצוף והחלטה שאני לא גוזרת ציפורניים בזמן הקרוב כדי שהאדמה שתקועה ממתחת לא תלך לאיבוד.
תגובות
פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך
