ספט
הסתיים טקס הסיום ואני עכשיו באוטו עם ההורים בדרך הביתה. נגמר.
"אז איך הגעת לשומר?"
השאלה המוכרת שלאחר שבוע כבר יוצאת מכל החורים ועדיין אני ממשיכה לקבל אותה עד סוף השנה מכל מקום אפשרי.
איך הגעתי?
(נשימה עמוקה, הנה שוב ההסבר) ידעתי שאעשה שנת שירות איפשהו. חיפשתי באינטרנט "שנת שירות" ואחת התוצאות הייתה של השומר החדש - עם לוגו של איש רכוב על סוס. סוס זו החיה האהובה עליי וכשראיתי תמונות עם סוסים באתר ידעתי שלשומר החדש אני הולכת.
עזבו את זה שלא היה לי מפגש עם סוסים בכלל אבל כל יום חשבתי לעצמי "זו מטרה חשובה ושנה מטורפת ובהמשך בטוח נרכב על סוסים" ולכן נשארתי בתכלס.
בינתיים עברנו 12 חודשים כמעט ועדיין לא היו סוסים, אך עדיין יש תקווה.
חוץ מזה - למדתי שעז זו חיה דיי דומה לסוס - אפילו אפשר לרכב עליה כשהיא רצה אלייך בספרינט כדי לנגוח בך, והיא פשוט נמוכה מידי אז היא נכנסת לך בין הרגליים ורגע אחרי את מוצאת את עצמך יושבת על עז דוהרת. קצת כמו קרקס כי את אפילו לא יושבת עם הפנים לכיוון הנכון.
אז איך בכל זאת מסכמים שנה?
אי אפשר כל כך לסכם שנה כזאת בכתיבה. אני מוצפת בכל כך הרבה זכרונות שאי אפשר להכניס בעמוד אחד.
כל כך הרבה רגעי אושר, עצב, עצבים, כעס, רוגע, ריבים והתרגשות במהלך השנה שקשה לבחור באחד.
מכיוון שבעבר לא הייתה לי קבוצת חברים משלי, היה לי חדש כל הנושא של חיים משותפים עם בנות בגילי (וגם להיות חברה של המשוגעות האלה?!), וחיפשתי את המקום שלי בקבוצה. לפעמים נדמה לי שאני עדיין מחפשת אבל בעיקרון אני ה"אבא" של המצפה בגלל ההומור שלי. מסתבר.
בדיחות אבא מכל מקום ("מה ההבדל בין שפן?" "מאיו דייייייי") וציטוטים שאבא שלי היה אומר אם היה כאן ("על אחת כמה לא כל שכן" "מה את רוצה מההההה").
מה בעצם עשינו השנה?
השנה מורכבת מחיי קבוצה, עבודה, לימוד ושמירה.
קבוצה? לא יכולתי לבקש בנות טובות יותר, קבוצה חזקה יותר וזכרונות משותפים מוצלחים יותר ממה שקיבלתי בשנה הזאת.
עבודה? רועת צאן. אני רועת צאן מעין כמונים. זו זכות ענקית לומר משפט כזה וכל פעם שאני אומרת את זה אני מתמלאת כולי בגאווה אדירה, ומתמלא בי צער גדול כשאני חושבת על זה שבעוד חודש וחצי לא אוכל לומר דבר כזה שוב.
שיעורים? מודה, בהתחלה היה לי קשה עם העובדה שאחרי עבודה מעייפת אני צריכה לשבת בסלון, לארח מורה ולהכיל שיעור שלם בלי להרדם.
אחרי כמה שבועות התרגלתי והתחלתי לאהוב את העניין. אבל השיעור האהוב עליי דווקא לא היה אחד של ישיבה בסלון אלא אחד מלא תזוזה, הלא זה אימון ג'יו-ג'יטסו. בדיר 6. קפוא בחורף, גהינום בקיץ ותמיד מסריח. למרות זאת לפני כל שיעור חיכיתי בקוצר רוח להתחיל להתאמן ותמיד התבאסתי כאשר אימון הסתיים. מעולם לא החמצתי אימון לא משנה מה. אפילו כשיצאתי ביום שלישי אחד להופעה של YES ("אלוהים ירד לבמה בדמות 5 נגנים והייתי בגן עדן לשעתיים") זה היה אחרי האימון. זה משהו שאקח איתי לחיים שאחרי השנת שירות בוודאות.
שמירה? נייס, וואלה נייס (משפט אבא..).
לגור ביחד לא מספיק להכיר בנות כי בלוז חופשי כל אחת (=אני) מסתגרת בחדר שלה (כמה אפשר לחיות אחת בתחת של השניה?..), השמירה עזרה בכך מלא. זה ווין ווין סיטואיישן, למרות כל הניקורים. החקלאי זוכה ללילה של שינה והשומרות זוכות לשיחות עמוקות והכירות אחת של השנייה. זו הייתה לי חוויה משמעותית ביותר. בנוסף אנחנו מקבלות גם אדרנלין בסוף השמירה כי הנהגות נרדמות על ההגה...
לסיכום, אי אפשר לסכם שנה כזאת. על אחת כמה לא כל שכן.
מאיה (מאיו) ליפשיץ
למידע על תכנית המנהיגות לחצו כאן
