מרץ
המושג חירות פוגש אותי בממשק בין הנוער לאדמה של הארץ.
פוגשת עוד ועוד מהנוער המתוק שלנו, ומבינה כמה, מבלי לשים לב, אנו מקיפים את עצמנו בעצמנו. בבניינים. בשמיים אפורים מתעשייה, בגרפים, במספרים ובתשובות שנמצא ב'גוגל' כשניתקל באתגר.
המפגש הזה של ילד, בבוקר ערפילי, קצת קר ולא נוח. מפגש שהרבה פעמים נובע דווקא מבחירה לא של הילד, לא מ'חירותו'. "לא ביקשתי להיות פה", "יש פה שקע?", "מתי כבר נחזור?".
והמפגש ה'לא חירותי' הזה, הוא הוא המעניק לו חירות מופלאה. שחרור.
מפגש של ילד עם אדמה בוצית קרה קוצית יפייפיה גילתה לי דבר מופלא, גילתה לי
כי בירידה פיזית אל הקרקע,
האדם עובר, פשוטו כמשמעו,
'ירידה אל הקרקע'.
המגע עם האדמה, מחזיר אותנו לפתע אל הפשטות. אל עצמי. אל סדרי עולם שמנוהלים לאט יותר. מורכב יותר ופשוט יותר. כל כך פשוט.
היציאה לכמה שעות ממציאות שכל כולה היא 'עצמנו', מזכה אותנו בחירות מעצמנו, ומחזירה אותנו ל'עצמנו' הראשוניים. שקשורים לאדמה. שצוו 'לעבדה ולשמרה'.
כל פעם מחדש. מסיימת עוד יום בשטח. כל פעם מחדש, קבוצת נוער אחרת. כל פעם מחדש מתפעלת מכוחה של אדמה, להעניק חירות לאדם.
שירה ורטיקובסקי, בת 22
מתנדבת מגיל צעיר (16)
היום מדריכה במסעות ורכזת במתחברים.
